הנושא המרכזי שעומד על השולחן הוא כסף. 

בני הזוג רבים על הכסף הזה בין אם הוא כסף מזומן, חובות, זכויות במקום העבודה, מיטלטלין וכדומה כאשר חוץ מעניין מזונות הילדים, גולת הכותרת היא כמובן דירת המגורים.

יתכן שלבני זוג יש יותר מדירה אחת, או דירה וחנות, או דירה וקרקע, שגם הם נכסי מקרקעין – דלא ניידי, אולם דירת המגורים נוכשאת עמה גם מטען רגשי משמעותי. בין אם המטען הרגשי הוא טוב או רע, עובדתית, זה המקום בו הם רגילים להיות, שם המשפחה חיה. לכן עניין דירת המגורים, אם תימכר לצד ג' או שאחד מבני הזוג ירכוש אותה [ואפילו ייהנה מהטבות מס משמעותיות]. לעיתים, אפילו האופציה ששני בני הזוג ימשיכו להחזיק בדירה וייהנו יחד מדמי השכירות, עומדת על השולחן.

כסף מזומן, אפילו שהוא עניין חשוב, מעולם לא היה עניין מרכזי או קשה בגירושים. 

ייתכן שזה משום שלכסף מזומן שצבור בבנק, בדרך כלל לא מוצמדים רגשות.

מה גם שכסף מזומן בבנק קל לחלק. לא צריך למכור אותו וגם פעולות החלוקה הן פשוטות, רק להעביר לחשבונות החדשים של בני הזוג, לכל אחד בדרך כלל את המחצית.

מגשר מנוסה יודע לחבר את הצהרות האהבה העזה של בני זוג לילדיהם לבין אינטרסים שונים שיש לבני הזוג לגבי רכוש וכסף.

דירת המגורים:

פעמים רבות עולה הצעה שהאישה והילדים ימשיכו להתגורר בדירה עד שהילד הקטן יגיע לגיל 18. הצעה זו מועלת בדרך כלל על ידי האישה. 

מציאותית, יישום של רעיון הזה נתקל בבעיות רבות. למשל, מה קורה אם בן זוג חדש עובר לגור עם האישה? הרי האב הסכים לרציונל מראשיתו של דבר, על מנת לתת לילדים קורת גג נדיבה בבית שבו הם היו רגילים לחיות. אולם כעת, כאשר גבר זר מגיע להתגורר עם הילדים, ההצעה הזו כבר פחות מוצא חן בעיניו. הסיבה האמיתית לכך היא העובדה שאותו גבר זר כעת גר בבית שלו, ישן במיטה שלו [עם גרושתו], אוכל במטבח שלו וכן הלאה. מדובר בתהליך פסיכולוגי לא פשוט שמעטים הגברים שיכולים להתייחס אליו בביטול. 

הבעיה עם הסכמים בהם יש הסדר לפיו האישה תישאר בבית עם הילדים עד גיל 18, היא שגם אם האישה רוצה לצאת את דירת הצדדים ולהתגורר עם אותו בן זוג חדש, הרי שהיא אינה יכולה. בדרך כלל באותם הסכמים, אין אפשרות להשכיר את הדירה ולהשתמש בדמי השכירות על מנת להתגורר בדירה אחרת. 

האב בדרך כלל מבטיח בכך שהילדים יישארו בדירה עד גיל 18 ושתהא לו וודאות היכן הילדים מתגוררים כך שיוכל לבנות את חייו בסביבה הקרובה, לנוחותו כמו גם לנוחות הילדים. 

מתוך כך האישה נמצאת במלכוד, אם היא תצא ותתגורר עם בן זוגה החדש, היא תאבד את זכות המגורים שלה. אם האישה בכל זאת מבקשת להשכיר את הדירה או לצאת ממנה מכל סיבה שהיא, הדבר מוביל בדרך כלל למאבק מר בבית המשפט. מדוע? מפני שהאישה מבקשת לתרגם 

את זכויות המגורים שלה בדירה עד שהילד הקטן יהיה בן 18,  לסכום כסף משמעותי והדבר מצטייר כסחטנות. 

לעיתים קרובות גם בן הזוג החדש של האישה אינו מעוניין בעצמו להתגורר באותה דירה, הן בשל עניין הטריטוריה שכבר "מסומנת" והן בשל כך שיש לו דירה משלו, אולי נוחה יותר, שם הבעלות של הדירה היא שלו, ולא צריך לתת דין וחשבון ל"בעל הדירה" האחר, שהוא במקרה גם ה"בעל לשעבר" של בת זוגו.

בעיה אחרת, לא פחות מורכבת, היא עניין אחזקת הדירה

כעת, כשהדירה אינה דירה אשר משמשת את שני הצדדים, אלא רק את האישה והילדים, עדיין צריך לתחזק אותה כראוי. דוגמא מובהקת לכך – היא כאשר יש בעיות אינסטלציה במטבח. נניח למשל, שהתפוצץ צינור במטבח והדבר מוביל לתיקון גדול. עולה השאלה האם צריך להחליף חלק מהמטבח. בין אם זה חלק מארונות המטבח או חלק מהחיפוי של הקירות [הקרמיקה] מדובר בהוצאה בלתי מבוטלת. 

האישה מצדה טוענת שמדובר בדירה משותפת של בני הזוג והבעל צריך לשלם את מחצית ההוצאה. הבעל מצדו אינו גר באותה דירה ואינו נהנה ממנה ולכן אינו מעוניין לשלם על שיפוץ ממשי אלא רק את המינימום האפשרי. כל סכום מעבר לסכום המינימלי הנדרש לתיקון, מצטייר בעיניו של הבעל כניסיון להוציא ממנו עוד כספים בשעה שהוא עשה מהלך "הרואי" כשויתר על הדירה לטובת האישה והילדים.

הבעיה המפתיעה בהסדרים מסוג זה, היא כאשר האישה אינה מפנה את הדירה עת הגיע הילד הקטן לגיל 18. כמות התיקים שנערמים בבית המשפט בשל כך מתמיהה. זאת משום שאותן נשים הסכימו מראש לקבל את הדירה לשימושן הבלעדי עד שהילד הקטן יגיע לגיל 18, אולם אז הן דורשות להרחיב את השהייה בדירה עד שהילד יסיים את השירות הצבאי, ואז עד שיסיים את הלימודים האקדמיים, וכן האלה, כל עוד אחד מהילדים ממשיך להתגורר בבית. 

התוצאה היא אילוץ לפנות לבית המשפט כדי שהבעל יוכל לקבל לידיו את רכושו בחזרה. 

לאחרונה טיפלתי בתיק כזה שבו הבעל זכה לקבל את חלקו בדירה בחזרה רק כשהילד הקטן הגיע לגיל 28!

אותו הגיון פועל גם לגבי מכונית שנשארת משותפת ודוחות החנייה או חידוש הרישיון מגיעים אל בן הזוג השני. כמו גם דוחות משטרה שנרשמים על שמו של בן הזוג שכלל לא נוהג ברכב. תארו לעצמכם לאיזה מהומה דברים כאלו גורמים. 

לכן, הייתי ממליץ לכל המגשרים, ולמעשה גם לכל המתגשרים, להתגרש לא רק מבחינת הסטאטוס האישי, אלא להתגרש תוך כך הפרדה מוחלטת וסופית של כל הרכוש משותף, עד המזלג האחרון. אחרת, גם על המזלג הזה הם ימשיכו לריב לנצח.

חלוקת מיטלטלין בגירושין

כאשר בני זוג מגיעים לבית משפט, אחד הנושאים הכואבים העומדים על הפרק הוא עניין חלוקת המיטלטלין. 

העניין כואב במיוחד מפני שלבני אדם יש נטיה להיקשר רגשית לחפצים. 

כך יוצא שקיימים פרטי מיטלטלין אשר לעיתים אחד מבני הזוג קשור אליהם. 

הערך הכספי, שווי השוק, של התמונה רחוק מלשקף את הערך הרגשי. לעיתים אחד מבני הזוג קשור נפשית למיטלטלין שונים. 

למשל  זוג רמקולים שנבנו על ידי הבעל או מראה מעוצבת שהועברה בירושה. 

אציין כי מעולם, מעולם! למרות כל האמוציות, לא היה לי אף לא גישור אחד אשר נכשל בשל שאלת חלוקת המיטלטלין. לכן זהו נושא שכדאי להשאיר אותו בצד, על מנת לטפל בו כאשר בני הזוג מגיעים למבוי סתום בנושאים אחרים. אז, אפשר לעשות אתנחתא, לטפל בנושא המיטלטלין, וכשזה נפתר, לחזור ולטפל בנושאים כבדים יותר. זכרו כי, לאחר שבני הזוג מצליחים לפתור את בעיית חלוקת המיטלטלין, יש להחמיא להם ולעודד אותם שהנה הם פתרו סוגיה משמעותית.

חיות מחמד:

במקרים רבים עולה השאלה לגבי חיות מחמד של בני הזוג, כגון כלב, חתול, או כל חיית מחמד אחרת. שהרי, פעמים רבות כל בני המשפחה קשורים לאותה חיית מחמד, כל שכן הילדים.

יש כעיקרון ויכוח האם להתייחס לחיות מחמד כמיטלטלין, אולם אם אנחנו בוחנים את הדברים לפי גישת המחוקק, נראה כי חיות מחמד הן בהחלט מיטלטלין.

למשל אם מציצים בתקנות ההוצאה לפועל שהרי שם המחוקק קבע רשימה של מיטלטלין שאינם ניתנים לעיקול והחיוניים לחייב וביניהם ניתן למצוא:

 "חיות מחמד; לענין זה, "חיית מחמד" – בעל חיים המוחזק בביתו או בחצרו של החייב  ואינו משמש לעיסוק בעל אופי מסחרי."

יחד עם אותה שאלה, מתעוררת לעיתים דרישה מבן הזוג, שבעבור חיית המחמד שנשארה בחזקתו, כי בן הזוג השני, ישלם על התחזוקה של אותה חיית המחמד. אפילו אם אותו בן זוג ביחסים לא טובים עם אותה חיית מחמד, ומצדו היה שולח אותה להרדמה, עדיין יש לפתור את העניין.

מפתיע לגלות כי ניתן למצוא באינטרנט אתרים עם חישובים שונים לעניין עלות האחזקה של חיית בית, למשל לגבי כלבים, עלות החיסונים, רישיון אם צריך, הוצאות המזון החודשיות וכן הלאה. אני אישית מצאתי אתר שפירט בדיוק כמה עולה להחזיק איגואנה. 

חפצים אישיים ותכשיטים:

חפצים אישיים הם מיטלטלין אך הם אינם משותפים. כל אחד מקבל את החפצים האישיים שלו ואין מחלקים אותם בין בני הזוג. חפצים אישיים כוללים בגדים, נעלים, ספרים או ספרי קודש שרק בן זוג אחד משתמש בהם, אביזרי ספורט מותאמים אישית כגון אופניים, גלשנים וכן הלאה. כאשר מדובר בהליכון אשר ניצב באמצע הבית, אפילו אם רק אחד מבני הזוג משתמש בו, שהרי הוא לא מותאם לו אישית וזמין לשימוש של כלל בני המשפחה, ולכן אותו הליכון לא יוגדר כחפץ אישי, בשונה מאופני הרים שרק אחד מבני הזוג משתמש בהם והם מותאמים למשקל של בן הזוג, לסגנון הרכיבה שלו, ולמעשה בן הזוג השני אינו יכולה להשתמש בהם שכן הם גדולים או קטנים ממידותיו. כך גם כלי עבודה שנמצאים בבית, אפילו אם רק אחד מבני הזוג משתמש בהם, שהרי הם נגישים לכולם ולא מותאמים לבן הזוג אישית. מתוך כך, הם מיטלטלין משותפים לכל דבר ועניין.

תחביבים: כאשר לאחד מבני הזוג יש תחביב, ובשל כך יש בבית פריטים הקשורים לאותו תחביב, כגון תחביב סריגה, או ציור. גם אז יהיה מדובר במיטלטלין שהם בגדר חפצים אישיים ולא נחלק אותם בין בני הזוג. 

תכשיטים, גם הם נחשבים חפצים אישיים. אולם, נוכח שוויים של התכשיטים אשר יכול להיות רב, הם מעוררים ויכוחים רבים. בדרך כלל מדובר בתכשיטי האישה אשר השווי שלהם נאמד בעשרות אלפי שקלים. 

אולם ככל שהגבר מעולם לא ענד את אותם תכשיטים, אזי הם חפצים אישיים של האישה. 

בדומה, גם אם יש לגבר שעון, כגון שעון רולקס יוקרתי, אזי גם הוא יהיה של הגבר ולא יבוא בחלוקה. 

בהקשר זה אציין כי היה לי גישור שבו טענה האישה שלגבר יש אוסף שהכיל למעלה משניים עשר שעוני רולקס בשווי מצטבר של למעלה ממיליון שקל. אוסף שהאישה תיארה כהשקעה של הגבר שנעשתה במהלך עשרים שנות נישואין כאשר שווי השעונים עלה עם השנים. יחד עם זאת, האישה הסכימה כי הגבר מעולם לא סחר בשעונים האלו ולא היה זה תחום עיסוקו. פרנסתו הייתה ממוסך שהיה בבעלותו. במקביל גם לאישה היו תכשיטים, אולם בשווי נמוך משמעותית. 

באותו גישור הגבר פיצה את האישה באופן חלקי בלבד בעבור אותם שעונים. 

עמדה לאותו גבר הטענה כי הוא מעולם לא מכר שעון, וגם אין לו כוונה לעשות זאת שכן הוא קשור אליהם רגשית. 

היה והגבר יחלק בעין את אותם שעונים והאישה תקבל את מחציתם, שהרי היא בוודאי לא תעשה בהם כל שימוש וכנראה שתמכור אותם.

המיטלטלין של הילדים:

אם ההורים מסכימים כי הילדים ילונו רוב רובו של הזמן אצל אחד מההורים, שהרי הגיוני להסכים שכל המיטלטלין של הילדים יישארו אצל אותו הורה והם לא יבואו בגדר החלוקה. 

אולם ככל שההורים מסכימים כי הילדים ילונו אצל שניהם, ולא משנה הסידור המדוייק, שהרי אז את כל החפצים של הילדים, בין אם מדובר בריהוט, ביגוד או פיג'מות, יש להסדיר את חלוקתם באופן הגיוני, ואם לא חלוקה בעין, אז חלוקה לפי שווי כספי הגיוני. 

שלוש שיטות לחלוקת מיטלטלין:

לעתים קרובות, במהלך הגישור, כל השיטות מתערבבות. 

בני הזוג יסכימו שחלק מהפריטים יחולקו לפי שווי כסף, חלק יחולקו בעין [כלומר כחפצים] ועל חלקם הם ייוותרו כי הם מעדיפים לקנות חדש. 

שיטת קבוצת כדורגל:

אחד מבני הזוג מכין רשימה מאוד מפורטת וארוכה של כל המיטלטלין הנמצאים בבית, להוציא חפצים אישיים. 

כל אחד מבני הזוג מקבל העתק של הרשימה ונערכת הגרלה על מנת לקבוע מי יהיה הראשון לבחור את פריט המיטלטלין הראשון ברשימה. 

כך עוברת זכות הבחירה מצד אחד לצד שני, ממש כמו שילדים קטנים בוחרים שתי קבוצות כדורגל. כל אחד בוחר פריט מהרשימה בתורו. 

בסופו של דבר מתקבלות שתי רשימות זהות.

ברוב המקרים בני הזוג בוחרים את הפריטים לפי השווי השוק שלהם. 

את המיטלטלין כגון כלי מטבח, מגבות וכלי מיטה, אנחנו מחלקים בחלקים שווים שכן בדרך כלל יש מספיק צלחות, מזלגות וסדינים, כדי שכל אחד יוכל להתחיל את חייו בנפרד. 

כאשר מסיימים את החלוקה הזו, פעמים רבות בני הזוג מגלים שהם בחרו פריט מיטלטלין בגלל השווי שלו, אבל למעשה הם מעוניינים במשהו אחר. 

בשלב הזה אפשר לעשות "החלפות" או "ברטר". 

שיטת שתי הרשימות:

זו השיטה המועדפת על בתי המשפט. 

כאשר יש לחלק מיטלטלין בבית משפט, לעיתים קרובות השופט/ת מורה לאחד מבני הזוג להכין שתי רשימות, כאשר בכל רשימה תהא מחצית מהמיטלטלין. אז, בן הזוג השני, זה שלא הכין את הרשימות, בוחר אחת מהרשימות ומקבל את המיטלטלין המפורטים בה. השיטה אמורה להביא לחלוקה צודקת ושווה של כלל המיטלטלין.

שיטה זו לעיתים קרובות נכשלת משתי סיבות. הראשונה היא בשל כך שבדרך כלל מי שמכין את הרשימות הוא בן הזוג שנשאר בבית ובן הזוג השני כבר אינו מתגורר באותו בית. עניין שהוא אופייני לבני זוג שמנהלים הליך משפטי ולא מנהלים הליך גישורי. כך יוצא שבן הזוג שאינו גר בבית לא ממש זוכר את כלל המיטלטלין שיש בבית ובן הזוג שכן מתגורר בבית מנצל זאת ועושה רשימה חלקית בלבד מתוך הנחה שהוא כבר ישתלט על המיטלטלין שלא פורטו.

בעיה נוספת בשיטה זו היא המנעות מלהכיל ברשימה את החפצים של הילדים, מתוך טענה שהחפצים של הילדים אינם באים בחלוקה. עניין זה חוזר על עצמו ומעורר ויכוחים והגשת בקשות לבית המשפט. 

גם אם בית המשפט מורה שהרשימה לא תכיל את המיטלטלטין אשר משמשים את הילדים שכן הילדים ישהו עם הורה מסויים רוב הזמן, שהרי גם אז אפשר לריב אילו מיטלטלין משמשים את הילדים ואילו לא. 

חלוקה לפי שווי כסף:

זו השיטה היא הנוחה ביותר אם וכאשר בני הזוג יכולים להסכים עליה. 

שיטה זו נשענת על רציונל פשוט. בני הזוג יכולים לאמוד את שווי המיטלטלין שיש בבית, במצבם הנוכחי, כלומר במצבם המשומש – בשווי כסף.

נאמר שהצדדים הסכימו כי שווי כלל המיטלטלין בבית הוא 20,000 ₪. במקרה זה בן זוג אחד מקבל את כל המיטלטלין ונותן בעבור כך סך של 10,000 ₪ לבן הזוג השני. 

תודות לאתרים כגון יד 2, בהם ניתן למצוא בקלות שווי של מיטלטלין במצב משומש, אזי ככל שבני הזוג חפצים בכך, הם יכולים להכין רשימה ארוכה ומפורטת של כל המיטלטלין בבית ולבדוק מה שוויים.

שיטה זו נוחה מאוד שכן בן זוג אחד, זה שנשאר עם כל המיטלטלין, אינו צריך לשבור את הראש ולרכוש מקרר חדש, או מכונת כביסה חדשה, או להעביר את כל החפצים לבית אחר ואז להתרוצץ ולחפש השלמת את השלמת המיטלטלין החסרים, מה שיכול להיות כאב ראש לא פשוט.

לעומת זאת, בן הזוג השני, מקבל תקציב ראשוני של רכישת מיטלטלין, תקציב אשר כמובן אינו מספיק למלא את הבית, אולם הוא יכול לקנות, לפחות בשלב הראשוני, רק את הפריטים שלהם הוא באמת זקוק, ובהמשך כבר יצטייד בפריטים נוספים.

לקבלת מידע מקיף ומפורט עם דוגמאות אמיתיות – ניתן לרכוש את הספר ״גישור במשפחה״

לכל שאלה או קביעת פגישת היכרות מוזמנים לפנות אליי 052-4499399