◀︎  זוגות רבים ניצלו את תקופת הקורונה כדי לקדם את הליך הפרידה שהם כבר חשבו עליו קודם. מה איתך ?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

הסדרי שהות (הסדרי ראיה) עם הילדים בגירושין

הסדרת “זמני השהות” של ההורים עם הילדים, אשר קיבלו בעבר את השם “הסדרי ראיה” מהווה אתגר מסוים להורים, וזאת במנותק מן ההשלכה שיש להסדרי השהות על שאלת תשלום המזונות שנדונה בהרחבה במקומות אחרים בספרי ״גישור במשפחה״

הסדרי שהות עם הילדים הם חלק בלתי נפרד מהגישור בין בני זוג. אין זה אומר שגישורים בין בני זוג שאין להם ילדים, בין אם הם זוג צעיר שעדיין לא הביא ילדים לעולם, או זוג מבוגר שהילדיהם כבר עזבו את הבית, הם גישורים יותר פשוטים. גם שם המלחמות והמאבקים על הכסף והרכוש יכולים להגיע לשיאים. אולם, כאשר יש ילדים, הגישור הופך מורכב הרבה יותר. קיימים שלושה אילוצים מרכזיים בהם יש לדון בגישור כאשר יש ילדים.

  • אילוץ ראשון – שמירה על אזור מגורים סביר כך ששני ההורים יוכלו להמשיך להיות בקשר פיזי אמיתי ורציף עם הילדים.
  • אילוץ שני – שמירה על דרכי תקשורת ככל שהדבר נוגע לענייני הילדים, בין אם זה לענייני בריאות, לימודים, חברים וכן הלאה.
  • אילוץ השלישי – המשך התמודדות עם דרכי החינוך והתרבות שמנחיל בן זוג אחד [או “חמור” מכך, בן זוגו החדש], אשר אינם מתאימים או מוסכמים על בן הזוג השני.

הסדרי השהות הקלאסיים

הסדרי השהות הקלאסיים, אלו שהיו נהוגים שנים רבות במדינת ישראל, כללו שהות קצרה של האב עם הילדים פעמיים בשבוע, בדרך כלל בימים שני ורביעי, וכן בכל סופשבוע שני. היה מדובר בלינה אחת של הילדים בבית האב, אחת לשבועיים.

הסטורית, לדעתי, בתי הדין הרבניים השפיעו רבות על ההתנהלות של אותם הסדרים. בתי המשפט לענייני משפחה נוסדו רק בשנת 1995 ועד אז מקומם של בתי הדין הרבניים היה בולט משמעותית בקביעת הנושאים הללו.

לדעתי, בשל כך שהמודל הזה היה כה נפוץ, התקבעו המזונות הקלאסיים כפי שהיו לכל תקופת היות הילדים קטינים, ולא רק עד גיל 6 כפי שפסק הדין של בית המפשט העליון קבע לאחרונה.

השאירו טלפון והמגשר יחזור אליכם בהקדם

דיסקרטיות מלאה מובטחת ● אפשר לציין שעות נוחות


הסדרי השהות הקלאסיים נראו כך: האב אסף את הילדים מבית האם, ישהה עם הילדים לאחר שעות העבודה, והשיב את הילדים לבית האם לקראת שינה. לפי אותם הסדרים מצופה מהאב שאיסוף את הילדים מבית האם, וגם יחזיר אותם לבית האם, כמו גם שיסעד עם הילדים את ארוחת הערב, אולם את המקלחות לפני השינה הם כבר יעשו בבית האם.

אחת הבעיות המרכזיות בהסדר זה היא שמיום רביעי בשבוע בו שוהים הילדים אצל האם בסוף השבוע ועד יום שני בשבוע העוקב, חולפים ארבעה ימים רצופים בהם האב לא רואה את הילדים. כאשר הילדים קטנים הדבר נדמה כאילו נצח. מתוך כך לעיתים קרובות אני מציע לבני הזוג להכניס הסדר ביום שישי, במהלך השבוע השני. אקרא להסדר זה: “הצצה”. “הצצה” זו קוטעת את אותו רצף של ארבעה ימים, על מנת להקל על ההורה שאינו המשמורן הראשי ועל הילדים אשר מתגעגעים אחד לשני.

להלן אותו מודל עם “הצצה”:

טבלה - שבוע ראשון מודל ״הצצה״
טבלה - שבוע שני מודל הצצה

לפי הסדר זה, ביום שישי, כאשר האב לא נמצא עם הילדים במהלך אותו סוף שבוע, הוא אוסף את הילדים מבית הספר, מבלה עמם מספר שעות, לעיתים שלוש שעות או ארבע שעות, לפי שיקול דעתם של ההורים. בהסדר זה יש בעיה מפני שלמעשה לאישה אין אף פעם סוף שבוע מלא עם הילדים. מקובל להגביל את מספר הפעמים בהם האישה תבטל סופי שבוע על מנת לבלות עם הילדים שבת מלאה, שכן אז, בכל פעם שלא “יתחשק” לה שהאב יתראה עם הילדים היא תבטל את ה”הצצה”, והרי אז כל הרציונל נפגם.

יחד עם זאת, מאז שנת 1995 ועד היום, תודות להקמת בתי המשפט למשפחה ושינוי תפיסות משפחתיות ותרבותיות, כמו גם אימוץ מודלים מערביים של התנהלות המשפחה, התגבשה התפיסה כפי שהיא היום. תפיסה זו היא יותר שוויונית ולכן באין סיבות משמעותיות לקבוע ההיפך, הסדרי השהות כוללים את לינת הילדים אצל אביהם, ככל שזה חפץ, באופן שווה, או כמעט שווה.

הסדרי שהות בסיסיים עם לינה בימים שני ורביעי וכל סופשבוע שני:
טבלה - שבוע ראשון שהות לינה בסיסיים
טבלה - הסדר שהות לינה בסיסיים

הסדרים אלו שכוללים לינה יכולים להעשות כך שהילדים ישהו עם האב משעה 17:00 או 18:00 כמו בדוגמא הקודמת, אולם בדרך כלל כדי לחסוך נסיעות כמו גם “בלבול מוח” לשני ההורים, האב אוסף את הילדים ישירות ממוסדות החינוך ומחזיר אותם ישירות למוסדות החינוך.

הורים רבים מעדיפים את המודל הזה שכן לא “מתחשק” להם לראות אחד את השני, אפילו אם זה לרגע קל.

חלוקת זמני השהות במודל זה היא 6 ימים מתוך 14 אצל האב שמביא לכך שהילדים עם האב 43% מהזמן במצטבר.

גם למודל זה אפשר להוסיף את הסדר ה”הצצה” ביום שישי במהלך השבוע השני, ואז ככל שמוסיפים נאמר כארבע שעות עם האב לאחר תום הלימודים, ומחשבים רק את הזמנים שהילדים ערים בהם, שהרי אז הילדים שוהים באופן שווה עם שני ההורים ואז אנו מקבלים מודל של זמני שהות שווים.

לשיטת ה”הצצה” יש יתרון מובהק והוא שהילדים נמצאים עם האב, כמו גם עם האם, במהלך ימי השבוע בימים קבועים, אין בלבול ואין בלאגן. הדבר חשוב שכן ילדים מתבלבלים כשהימים אינם קבועים, הם מצפים לאב, ואז האם מגיעה, וההיפך.
יחד עם זאת, כאשר ההורים מסכימים מראש כי הם רוצים זמני שהות שווים, אך לא מעוניינים בשיטת ה”הצצה” קיים המודל הבא:

השאירו טלפון והמגשר יחזור אליכם בהקדם

דיסקרטיות מלאה מובטחת ● אפשר לציין שעות נוחות


טבלה - הסדר זמני שהות שווים שבוע ראשון
טבלה - הסדר זמני שהות שווים שבוע שני

מודל הזה מציע חלוקה שוויונית לחלוטין כאשר מוסיפים דווקא את יום חמישי בשבוע השני כך שאותו רצף של ארבעה ימים מתראים עם ההורה השני, מקוצר לשלושה ימים.
אולם החיסרון של מודל הזה לטעמם של הורים רבים, הוא שיש מעברים רבים של הילדים מבית לבית, מה שלדעתם קוטע את הרצף וחבל.

לכן בשנים האחרונות זוגות רבים מאמצים את המודל הבא:
טבלה - הסדר שהות זמנים שווים שבוע ראשון
טבלה - הסדרי שהות שווים שבוע שני

יחד עם זאת, היתרון שלו אל מול המודל הקודם הוא שיש הרבה פחות מעברים של הילדים מבית של הורה אחד לבית של הורה אחר.

יש לזכור כי כל המודלים מושפעים ממרחק המגורים של ההורים אחד מהשני, שעות העבודה של מי מההורים, עד כמה הילדים עצמאיים [אם יכולים להגיע בעצמם מהבית לבית הספר ובחזרה] וכמובן יכולתם הכלכלית של ההורים להחזיק שני בתים שבכל אחד מהם יש לילדים את כל צרכיהם.

תפקידו של המגשר להציע או “להציף” את כל האפשרויות או המודלים בפני בני הזוג.
מאחר ובדרך כלל מדובר בבני זוג שמתגרשים בפעם הראשונה, קשה להם להעלות על דעתם את כל האפשרויות, היתרונות והחסרונות.

לאחר שנפרשות בפני בני הזוג מגוון האפשרויות הרב ביותר, הם בדרך כלל מצליחים לזהות או לאמץ את המודל שמתאים להם, וישרת אותם על הצד הטוב ביותר.

בחירת אזור מגורים המבטיח קשר פיזי של שני ההורים עם הילדים

כאשר בני זוג נפרדים, כל אחד מהם מתחיל חיים חדשים משלו, ובדרך כלל עובר להתגורר בדירה אחרת, שאינה דירת המגורים של בני הזוג. 

ככל ששני בני הזוג רוצים להיות בקשר פיזי ורציף עם הילדים, שאלת אזור המגורים המוסכם חייבת להיפתר. 

ההצעה ראשונה שעולה על הפרק היא בדרך כלל הצעה המתייחסת למספר קילומטרים מוסכם שיימדד מדירת המגורים המשותפת האחרונה של בני הזוג. כבר כאן יש לשים לב שלא כדאי להסכים על טווח קילומטרים שיימדד ב”קו אווירי”. מדהים לגלות שבקו אווירי 15 קילומטרים למשל, מביאים לאזורים מרוחקים ובלתי נגישים, כאשר בנסיעה במכונית מדובר בזמן נסיעה ארוך ביותר. לכן, אם התקבלה הסכמה על מספר קילומטרים, יש להסכים על “מרחק נסיעה” ולא על “קו אווירי”.

פתרון טוב יותר ומדויק יותר ממרחק נסיעה הוא “זמן נסיעה“. הפתרון המתייחס לזמן נסיעה בעצם כולל בחובו את השפעת התנועה והפקקים. מתוך כך, ניתן להבין שגם הסכמה על מגורים באותה עיר, לא תמיד מספקת ולא תמיד נותנת מענה לאותם זוגות שמבקשים להיות מעורבים, שניהם, פיזית, בגידול הילדים.

אני כמגשר, תמיד מציע לבני הזוג לבדוק את מערך הגנים ובתי הספר בעיר המגורים הנוכחיות ולנסות לחשוב על טריטוריה מוסכמת אשר תכלול בתוכה לפחות מוסד חינוכי אחד, למשל בית ספר תיכון, עליו מסכימים ההורים, והם יכולים להרשות לעצמם מגורים באזור של אותו מוסד חינוכי.

אנו למדים כי איזורי הרישום למוסדות חינוכיים מסודרים כך שאזור השליטה שלהם הוא מצד אחד מספיק קרוב כדי שיהיה קל לילדים להגיע למוסד החינוכי, אולם מצד שני מספיק גדול כך שיהיו לשני ההורים מגוון של אפשרויות מגורים. הדבר מסייע בידי המגשר להציע פשרות ולגשר על בעיה קונקרטית זו בחוכמה.

אם בן זוג בוחר מיוזמתו לצאת מאותו אזור מגורים, הוא עדיין צריך שהילד או הילדים ילמדו באותו אזור או לחלופין שהוא יבצע את עיקר המטלה של הסעת הילדים, הלוך וחזור, לבית ההורה השני ו/או למוסדות החינוך ככל שיהיה צורך. 

בכל מקרה, היתרון המשמעותי ביותר של מגורים מוסכמים בסמוך לבית ספר של הילדים, הוא שהילדים יכולים להגיע לבדם למוסדות החינוך וגם לחזור מהם הביתה ללא ליווי מבוגר, הן מבית האב והן מבית האם. יתרון זה גם מוביל לכך שכל אחד מההורים במסגרת הסדרי השהות יוכל להביא את הילדים למוסד החינוכי וההורה האחר יאסוף את הילדים משם, וחוזר חלילה. 

אגב, מומלץ תמיד להסכים שההורה שהילדים שהו אצלו יביא אותם לבית ההורה האחר ולא ימתין שיבואו לאסוף אותם. 

מגשר טוב יצמד ל”כלל האצבע” לפיו הקטנת נקודות החיכוך בין בני הזוג המתגרשים היא תמיד שאיפה מבורכת. קשה לריב עם אדם כאשר לא רואים אותו.

גם אם מדובר בגישור שבו לבני הזוג יש ילדים קטנים, יש להדגיש באוזניהם שעיקר גידול הילדים, מכיתה א’ ועד כיתה י”ב, כלומר 12 שנה מתוך 18 שנה, נעשה כאשר הילדים לומדים בבית הספר. כמו כן, יש להדגיש באוזניהם שילדים מגיל 9 ומעלה, רשאים על פי חוק לחצות כביש לבד, כלומר אין שום מניעה מגיל 9 ועד 18 [כלומר 9 שנים מתוך 18] שהילדים יגיעו לבית הספר ויחזרו ממנו בכוחות עצמם. 

יתרון מובנה במגורי שני ההורים באזור של בית ספר או כל מוסד חינוכי, הוא שמירה על המעגל החברתי של הילדים. כך הילדים יכולים להיפגש עם חברים מהכיתה הן בבית האב והן בבית האם, שכן מדובר עקרונית באותו אזור מגורים. כך יכולים הילדים ללמוד לבחינות עם חברים בבית מי מההורים, להירשם לאותו שבט צופים, חוגים קרובים וכן הלאה. החיים כך נוחים יותר.

שמירה על דרכי תקשורת עם הילדים

היום, לשמחתנו, בעידן שבו לכל ילד יש טלפון נייד כבר מגיל צעיר, דרכי התקשורת עם ההורים הן פשוטות. הזמינות והאפשרות לדבר עם כל ילד בנפרד, בשעות שונות, מאפשרת שמירת קשר מצוין עם הילדים. 

כיום הבעיות בעניין התקשורת עם הילדים מתמקדות בשתי שאלות

  • השאלה הראשונה היא איך לפתור את עניין התקשורת עם הילדים כאשר הם בגיל בו עדיין אין להם טלפון נייד. בגיל שנתיים או שלוש אין עדיין טלפון נייד אולם ילדים כבר מסוגלים לדבר ואפילו לנהל שיחה, ויכול שאף מוטב שיחת וידאו בה הם יכולים גם “לחוש” את ההורה השני באופן ויזואלי. כיום, קיימים מגוון אמצעים ואפליקציות המאפשרים זאת בנקל.

    לצורך כך יש להכניס להסכם פירוט הגיוני של שעות שבהן אפשר ליצור קשר טלפוני עם הילד, בכפוף לשיתוף הפעולה של בן הזוג אשר הילד שוהה עמו, על מנת שזה יאפשר לילד לשוחח עם ההורה השני. 

  • השאלה השנייה היא איך מתנהלים עם תוכנות תקשורת ויזואליות, כגון סקייפ, פייס-טיים, וואטסאפ-וידאו צ’ט וכיו”ב, אפליקציות שהולכות ומתרבות בזמן שאני כותב מילים אלו. 

    לבני זוג יש רתיעה טבעית מהרעיון לאפשר לבן הזוג השני להציץ אל תוך הבית שלהם [בזמן השיחה עם הילד] באמצעות תוכנה ויזואלית. אולם זה המצב כאשר הטכנולוגיה מתקדמת וכל בן זוג רוצה לראות במו עיניו את החיוך המתוק של ילדיו, ורוצה שילדיו יראו אותו מחייך אליהם ושולח להם נשיקה.

    דרך חכמה להסדיר זאת היא הגבלת ההתקשורת הויזואלית למרחב מסוים בלבד, כגון חדר הילדים, או במקרים אחרים, מצלמה נייחת.

שני הורים, כל אחד מבקש לחנך את הילדים בדרכו שלו

דוגמא מובהקת לבעיה זו, בה כל אחד מההורים מבקש לחנך את הילדים אחרת, ובדרכו שלו, היא אותם מקרים אשר בהם אחד מבני הזוג חוזר בתשובה. אם האישה למשל חזרה בתשובה והילדים אוכלים בבית האם אוכל כשר למהדרין, שהרי בבית האב הם נתקלים בבעיה. 

גם אם האב מקפיד על מטבח כשר – תמיד נשאלת השאלה האם הוא כשר מספיק? אולם זו דוגמא קיצונית. דוגמא פשוטה היא למשל כאשר בבית האם לא נדרשים הילדים לפנות צלחות מהשולחן ולשטוף אותן, ובבית האב יש חובה לעשות זאת. 

מגשר יכול לשאול את עצמו, מדוע עליי להטריח את עצמי בזמן הגישור בעניינים שצצים ועולים אחרי הגישור. בני הזוג כבר התגרשו, קיבלתי את כספי, עכשיו ש”ישברו את הראש” עם הצרות שלהם.

התשובה לכך היא, שבני זוג בזמן הגישור מודאגים מהתוצאות וההשלכות של הסכם הגישור. 

גם אם הם לא מעלים את הדברים ביוזמתם, אין זה אומר שהדברים לא מטרידים אותם. 

מגשר מקצועי ישים את הבעיות הללו על השולחן. הוא ידבר ככל שיהיה צורך עם בני הזוג על ענייני כשרות או ארוחות, חינוך, ניהול סדר היום של הילדים אצל כל אחד מההורים וכו’. 

הרציונל באותן שיחות, לאחר שהדברים הונחו על השולחן, הוא שכל אחד מבני הזוג רוצה לגדל את הילדים כפי שהוא מוצא לנכון. על המגשר להסביר לבני הזוג, שבגישור יוצאים מנקודת הנחה שכל אחד אוהב את הילדים ורוצה בטובתם באותה המידה. לכן חשוב שכל הורה יאפשר להורה השני לגדל את הילדים באופן שהוא חפץ

יש להזהיר את בני הזוג שאם לא יפעלו כך, ויערבו את הילדים בנושאים הללו או חמור מכך, יתחקרו וישאלו את הילדים לגבי התנהגותם ומעשיהם בבית ההורה השני, הם יעמידו את הילדים בפני שתי אופציות לא נעימות. האחת, לשקר להורה שחוקר אותם, על מנת להגן על ההורה השני. השנייה, לא לשקר ואז להפוך להיות “מרגל” בעבור אותו הורה.  

שתי האופציות לא נעימות פוגעות בילדים.

כל סיטואציה של עירוב הילדים בביקורת או חקירה על דרכי החינוך של ההורה השני, היא מזיקה, ואפילו הרסנית.

מחקרים רבים ומגוונים שבחנו את הנושא מדגימים שדרך המלך היא כבוד הדדי ושיתוף פעולה ולא “ריגול” הדדי.

נסיעה לחו”ל עם הילדים

נסיעה לחו”ל עם הילדים, בדרך כלל מעלה אצל בני הזוג את הדרישה שככל שבן זוג רוצה לנסוע עם הילדים לחו”ל הוא יקבל הסכמה בכתב לעניין זה מבן הזוג השני. מדוע? על מנת שלא יינצל את ההזדמנות לחטוף את הילדים. סיבה נוספת היא שאותו בן זוג יציב ערבויות מתאימות וכן הלאה אשר יבטיחו את תשלום המזונות, היה וזה לא יחזור לישראל.

המציאות מגלה שהשימוש בצורך בהסכמת בן הזוג השני לנסיעה לחו”ל בדרך כלל אינו באמת נוגע לחשש אמיתי שאותו בן זוג למשל יחטוף את הילדים ולא יחזור לישראל או שהוא ישאר בחו”ל כדי להימנע מתשלום מזונות. הצורך באותה הסכמה משמש כעיקר להתחשבנות רגשית זו או אחרת בין בני הזוג. לדוגמא, התחשבנות המבוססת על זוגיות חדשה של אותו בן זוג אשר הוא מעוניין לחגוג אותה בנסיעה לחו”ל עם הילדים.

כיום הדבר נעשה עניין שבשגרה בעבור ילדים שכן הנסיעות לחו”ל הפכו זולות וזמינות מבעבר.

לכן, הצעתי היא להעלות את העניין בפני המתגשרים ולעודד אותם, ככל שלא קיימת באמת סכנה אמיתית של חטיפת ילדים או השארות בחו”ל כדי לא לשלם מזונות, אלא פשוט לכלול בהסכם סעיף לפיו תהיה זו זכותו של כל בן זוג לנסוע עם הילדים לחו”ל בימים או בזמני החופשה כשהילדים עמו ולעשות זאת לא בפורמט של הסכמה בכתב אלא בפורמט של הודעה אודות המועדים והיעדים בלבד. 

ללא ספק כאן נכנס תפקידו של המגשר כזה שדואג לרווחת הילדים, מקום שבו ההורים לעיתים כלואים בתוך ראיה צרה של האינטרסים האנוכיים שלהם.